פסק-דין בתיק ע"א 11139/07

1.         לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צור), מיום 22.4.07, בת"א 10320/02, לפיו חויבה המשיבה לשלם למערערת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מפגיעתה בתאונת דרכים.

2.         המערערת הנה ילידת 3.12.58, נשואה ואם לשלושה. היא עובדת מאז שנת 1984 כלבורנטית בבנק הדם של מגן דוד אדום בבית החולים "שיבא". ביום 6.3.01 נפגעה המערערת בתאונת דרכים, עת נהגה ברכבה הפרטי בדרכה לעבודה. בעת שעמדה בצומת, התנגש רכב מסחרי בעוצמה בצדה השמאלי-אחורי של מכוניתה. פגיעתה הגופנית של המערערת בתאונה הייתה קלה יחסית. היא המשיכה בנסיעתה לעבודה, ולטענתה לאחר מספר שעות שבה לביתה. למחרת, פנתה לקופת חולים בשל כאבים בראש ובצוואר וכאבי ראש. בעקבות החמרת הסימפטומים האמורים ניגשה המערערת לחדר המיון בבית החולים "וולפסון" בחולון ביום 10.3.01, דהיינו - כארבעה ימים לאחר התאונה.

3.         התיק בערכאה הדיונית התנהל בתחילה לפני כב' השופט ר' כרמל, ובהמשך נשמע לפני כב' השופטת א' באום-ניקוטרה. ביום 5.7.06 הועבר התיק לסיום שמיעת ההוכחות ולסיכומים לפני כב' סגן הנשיא י' צור, זאת על-פי החלטת נשיא בית-משפט קמא.

4.         בית-משפט קמא מינה שני מומחים רפואיים - בתחום האף-אוזן-גרון ובתחום האורטופדיה.

5.         המומחה בתחום האורטופדיה, פרופ' מילגרום, קבע בחוות-דעתו, כי למערערת הוסבה פגיעה מסוג צליפת שוט; וציין, כי למרות הטיפול הפיזיותרפי והתרופתי, היא סובלת מכאבי צוואר, ממגבלות בתנועות הצוואר ומכאבי ראש. הוא העריך את נכותה הצמיתה של המערערת בשיעור של 7.5% לפי תקנה 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן - תקנות המל"ל), זאת בהתאמה של 75% מהנכות הקבועה באותו סעיף - 10%. לצד הנכות הצמיתה קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 100% מיום 6.3.01 ועד ליום 30.4.01. בעדותו בבית-המשפט ציין פרופ' מילגרום, כי מגבלותיה של המערערת בתנועות הצוואר הן קלות, ומאפשרות לה לעשות את רוב הפעולות בחיי היום-יום. עם זאת קבע, כי יש למערערת מגבלות תפקודיות ברמה של הנכות הרפואית (עמ' 45, ש' 5).

6.         המומחה בתחום האף-אוזן-גרון, ד"ר גורביץ', קבע בחוות-דעתו כי אין למערערת כל נכות שמיעתית, קרי - מגבלה בשמיעה בתדרי הדיבור, ואף לא נכות הנוגעת לסחרחורת ממקור וסטיבולרי (אוזן פנימית). עם זאת, הוא קבע כי המערערת סובלת מליקוי שמיעה עצבי, עמוק יחסית, בתחום התדרים הגבוהים שמעל 4,000 הרץ, ומטינטון, שהנו סימפטום נלווה לפגיעות שמיעה בתדרים הגבוהים. ואולם, המומחה ציין כי נזק זה "יכול להיגרם בעת חבלות ראש משמעותיות מאוד המלוות בנזקי רקמות רכות במוח, שברי גולגולת או ממצאים נוירולוגיים נוספים", וכי "חבלת זעזוע / טלטול קלה ואף בינונית לא תגרום לנזק, וככל שמיקום הפגיעה מתרחק מהגולגולת לכיוון הצוואר, כתפיים, גב עליון כך מוחלש הזעזוע המועבר לאוזן הפנימית, וכן מתחייבת מכה חזקה הרבה יותר בכדי לגרום לאותם נזקים". הוא הוסיף וציין בחוות-דעתו, כי מהלך הפגיעה בתאונה, ומהות הפגיעה לא היו אמורים לגרום לנזק בתדרי השמיעה העצבית הגבוהים, וכפועל יוצא לטינטון, והבהיר כי "במקרה הנדון לא הייתה חבלת ראש, הייתה חבלת צוואר, ללא שברים, כאבים בלבד וללא חסרים נוירולוגיים אחרים. היא [החבלה] לא יכלה להיות חזקה דיה בכדי לגרום לנזק כה משמעותי בתדרי השמיעה העצבית". מחמת הספק, אם קיים קשר סיבתי בין הטינטון לבין הפגיעה בתאונה, המליץ המומחה להעמיד את הנכות הצמיתה על שיעור של 5%, זאת בהתאמה למחצית השיעור של 10% שנקבע בתקנה 72(4)ד2 לתקנות המל"ל. בהמלצתו האמורה ציין המומחה כדלהלן: "בהיות הסיכוי שהטינטון וליקוי השמיעה שאינו נושא נכות אכן נוצרו בתאונה הנדונה שווה לסיכוי כי לא נוצרו - לדעתי מחמת אותו ספק, יש לחצות את הנכות הקיימת למחצית: 5% נכות לצמיתות". בשולי חוות-דעתו מצא המומחה מקום להעיר כדלהלן: "באם אני שוגה מבחינה משפטית בעניין זה - אני מבקש את סליחת כב' בית-המשפט על קביעתי הנ"ל, ומותיר בידו את ההחלטה הסופית בסוגיה זו" (ההדגשה במקור).

            ד"ר גורביץ' נחקר על חוות-דעתו בבית-המשפט, ועדותו נשמעה לפני כב' השופטת א' באום-ניקוטרה. בתשובות לשאלות בית-המשפט הסביר המומחה, כי "הסבירות שנמצא חוסר התאמה בין חומרת החבלה לחומרת הפגיעה היא כאשר אצל 90% נמצא התאמה, ו-10% הנן בבחינת גולגולת דקה" (פרוטוקול מיום 23.12.04; עמ' 6, ש' 22-23). עם זאת, הוא שב והציג את הדילמה שצוינה בחוות-דעתו, וציין כי הסיכויים שהפגיעה בתדרים הגבוהים והטינטון נגרמו כתוצאה מהחבלה בתאונה, אל מול הסיכויים שמקורם אינו בתאונה, הנם שקולים, זאת בין-השאר מחמת התלונות שבאו בסמוך לאחר התאונה והיעדר תלונות דומות בעבר (לעיל, עמ' 1, ש' 21; עמ' 3, ש' 6-7).

7.         בית-משפט קמא (כב' סגן הנשיא י' צור) החליט בפסק-דינו שלא לאמץ את המלצתו של ד"ר גורביץ' לגבי הנכות בתחום האף-אוזן-גרון, וקבע, כי מחוות-הדעת לא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין תופעת הטינטון, זאת בין-השאר, נוכח חוות דעתו של המומחה, לפיה ליקוי השמיעה העצבי הנדון והטינטון הנובע ממנו, יכלו להיגרם כתוצאה מחבלות ראש משמעותיות, שלא היו במקרה דנן. על-כן קבע בית-משפט קמא, כי לא היה מקום לייחס, אף לא מחמת הספק, את הליקוי הנדון לפגיעה בתאונה.

            באשר להשלכות התפקודיות של הנכות הרפואית האורטופדית בשיעור של 7.5%, קבע בית-משפט קמא - הן על-רקע עדותו של פרופ' מילגרום, והן על-יסוד צפייה בסרט וידיאו שהנציח את המערערת, מבלי ידיעתה, ביום חופשה - כי תנועות הצוואר של המערערת הנן חופשיות, וכי נכותה התפקודית הנה למעשה קלה. לפיכך, ובהתחשב בעובדה שמאז התאונה ועד למועד פסק-הדין חלפו כשבע שנים, והמערערת המשיכה לעבוד כלבורנטית, כאשר שכרה עלה משנת 2004 ואילך, קבע בית-משפט קמא כי כושר ההשתכרות של המערערת לא נפגע למעשה, ואין מקום לקצוב לה פיצוי בראש נזק זה לפי חישוב אקטוארי, אלא על-פי הערכה גלובלית בסכום מתון יחסית. מחמת הנכות התפקודית הקלה אף לא סבר בית-המשפט כי יש מקום לפסוק למערערת פיצוי בראש הנזק של עזרת צד שלישי.

            לאור זאת, פסק בית-משפט קמא למערערת פיצויים בגין נזקי הגוף שהוסבו לה כתוצאה מהתאונה, על-פי ראשי הנזק שלהלן: כאב וסבל - 14,000 ש"ח; הפסדי שכר בעבר - 12,388 ש"ח (בתוספת ריבית חוקית והצמדה מיום 1.1.04); ופגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד - פיצוי גלובלי בסכום של 35,000 ש"ח.

8.         המערערת מלינה בערעורה על קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין הנכות בתחום האף-אוזן-גרון לבין הפגיעה בתאונה. היא גורסת, כי היה מקום לקבוע שהפגיעה בתאונה הסבה לה נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין טינטון, זאת בעיקר משום שהתופעה פקדה אותה, לראשונה, לאחר התאונה. לחלופין טענה המערערת, כי היה מקום ליתן תוקף להערכתו של ד"ר גורביץ כי יש לייחס 50% מהנכות לתאונה, ולקבוע, אפוא, כי נכותה הצמיתה בתחום האף-אוזן-גרון עומדת על 5%. באשר לנכות בתחום האורטופדי, גורסת המערערת כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי הנכות התפקודית היא קלה ומצדיקה פיצוי גלובאלי בשיעור נמוך. בהקשר זה היא טוענת, כי בית-המשפט נתן משקל יתר, בלתי מוצדק, לצפייה בקלטת, עת צולמה ביום חופשה כשהיא נמצאת בתוך בריכה, ובפרט כאשר המומחה, פרופ' מילגרום, העיד כי לא ניתן להסיק מסקנות ברורות מצפייה בקלטת, ושהוא עומד על הערכתו כי למערערת יש הגבלות קלות בתנועה, וכי נכותה התפקודית הנה בשיעור הנכות הרפואית. על-כן טוענת היא, כי שגה בית-משפט קמא בפוסקו לה פיצוי גלובאלי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסכום נמוך, שאינו עומד בפרופורציה הן למהות עבודתה, הכרוכה גם במאמץ פיזי של ישיבה מול מחשב, הן להיקף שכרה, והן לתקופת ההשתכרות עד לפרישתה לגמלאות. כן ציינה בהקשר זה, כי אם תיאלץ להפסיק את עבודתה או תפוטר, תהיה לנכות התפקודית השלכה משמעותית על כושר השתכרותה בעתיד. כן מלינה המערערת על כך שבית-משפט לא פסק לה פיצוי בראש הנזק של עזרה בעבר ובעתיד, וטוענת כי נוכח נכותה התפקודית נעזרה בעבר בבתה בביצוע עבודות הבית ותזדקק לעזרת צד שלישי בעתיד.

9.         המשיבה גורסת, כי אין להתערב בפסק-דינו של בית-משפט קמא. לטענתה, צדק בית-משפט קמא משקבע כי לא הוסבה למערערת נכות בתחום האף-אוזן-גרון, זאת לאור חוסר ההתאמה בין מהות ואופי החבלה בתאונה לבין חומרת הפגיעה בתחום האף-אוזן-גרון, וכי מכל מקום, אף אם העריך המומחה את ההסתברות שהנכות נגרמה כתוצאה מהתאונה על 50%, אין בכך כדי להרים את הנטל להוכחת הקשר הסיבתי שבין הטינטון לבין התאונה. באשר לנכות התפקודית הנובעת מהנכות הרפואית בתחום האורטופדי, טוענת המשיבה, כי מדובר בנכות קלה ומזערית בחלק מתנועות הצוואר, אם בכלל; ובפרט כאשר בבדיקה הפסיבית (שאינה תלויה במערערת) לא מצא פרופ' מילגרום מגבלה כלשהי בסיבוב הצוואר. כן גורסת המשיבה, כי יש אינדיקציה של ממש לכך שהנכות האורטופדית הנה חסרת כל משמעות תפקודית, בעובדה שבמשך למעלה משבע שנים שחלפו מעת התאונה, המשיכה המערערת בעבודתה ושכרה אף עלה. בנסיבות אלו טוענת המשיבה, כי למעשה לא נפגע כושר השתכרותה של המערערת, ועל-כן צדק בית-משפט קמא שלא ערך תחשיב פיצוי על בסיס אקטוארי, והסתפק בפיצוי בסכום גלובאלי. מהטעמים האמורים אף סבורה המשיבה, כי צדק בית-משפט קמא משלא פסק פיצויים בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד.

10.       לאחר ששקלנו את טענות הצדדים שהועלו בעיקרי הטיעון ובטיעוניהם לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור בעניין אי-קביעת אחוזי נכות בתחום האף-אוזן-גרון, אך לקבלו בכל הנוגע לראשי הנזק הנוגעים לפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, ועזרת צד שלישי בעתיד.

            לא מצאנו עילה להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה למערערת לא הוסבה כתוצאה מהתאונה נכות בתחום האף-אוזן-גרון. המומחה בתחום רפואי זה, שמונה על-ידי בית-המשפט, לא קבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה שממנה סובלת המערערת בתדרי השמיעה העצביים הגבוהים, והטינטון הנובע מפגיעה זו; ומהבהרותיו עולה, כי ניתן היה לצפות לפגיעה שכזו מחבלת ראש משמעותית, הכוללת נזקים לרקמות רכות במוח, ולא מפגיעה מסוג צליפת שוט, כמו שחוותה המערערת. על-יסוד עדותו וחוות-דעתו של המומחה, לא נפל כל פגם בהכרעתו של בית-משפט קמא, לפיה לא הוכח הקשר הסיבתי בין הטינטון לבין הפגיעה בתאונה. לפיכך, סבורים אנו כי אין בסיס לערעור בכל הנוגע לקביעת הנכות הרפואית.

            עם זאת, סבורים אנו, כי יש מקום לקבל את הערעור בכל הנוגע להשלכות התפקודיות של הנכות הרפואית. בהתחשב במהות הנכות - המסבה למערערת כאבי צוואר ומגבלות בתנועת הצוואר, ובהבהרתו של פרופ' מילגרום - לפיה הנכות התפקודית חופפת לנכות הרפואית, יש לדעתנו לפסוק למערערת פיצוי בראש הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, בשיעור גבוה יותר מזה שנפסק בבית-משפט קמא. ככל שתחלופנה השנים, ובפרט אם המערערת תעזוב את מקום עבודתה הנוכחי, תהא לנכותה השפעה, אמנם לא רבה, על כושר השתכרותה. בהתחשב במהות הנכות והשלכותיה התפקודיות, בגילה של המערערת ובהיקף עבודתה ושיעור הכנסותיה - נאמוד את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד בסכום של 75,000 ש"ח, כערכו היום, חלף הסכום של 35,000 ש"ח שנקבע על-ידי בית-משפט קמא. עוד סבורים אנו, כי היה מקום לפסוק למערערת פיצוי בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד, בשל עזרת קרובים בתקופת הנכות הזמנית, ובגין עבודות מסוימות שיקשה עליה לבצע בעתיד מחמת נכותה, ונאמוד את שיעורו בסכום של 10,000 ש"ח, כערכו היום.

11.       על-יסוד האמור לעיל, מתקבל הערעור במובן זה שעל המשיבה לפצות את המערערת בסכום נוסף של 50,000 ש"ח, כערכו היום. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק, וכן אגרת הערעור ששולמה על-ידי המערערת. סכום הפיצוי הנוסף, לרבות ההוצאות ושכר טרחת עורך-דין, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לפירעון המלא.

ניתן היום, כ"ב בשבט התשס"ח (29 בינואר 2008), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותקים מפסק-הדין לב"כ הצדדים.